הרי זה לוקה שתים וכו'. בפ''ק דנדרים (דף ג') אמרו ומה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר וכו' אף נזירות כו' ואמרו שם לעבור עליו בשני לאוין גבי נזירות:

הרי זה נזיר מיד שמא ימות עתה וכו'. בגמרא פ''ק דנדרים (שם) דימו זה להא דאמרו הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי דאסורה לאכול בתרומה מיד וכן פסק רבינו ז''ל בפ''ט מהלכות תרומות וקשה טובא דבפ' הישן (דף כ''ג) אמרו שם עשאה לבהמה דופן לסוכה ר''מ פוסל ור' יהודה מכשיר ואיפליגו שם בטעמא דר''מ אביי אמר שמא תמות ור' זירא אמר שמא תברח והקשו שם ומי אמר אביי ר''מ חייש למיתה ור' יהודה לא חייש והתנן כו' ותירצו איפוך ר''מ חייש ור''י לא חייש דתניא עשאה לבהמה דופן לסוכה ר''מ פוסל ור' יהודה מכשיר כו' ורבינו פסק בפ''ו מהל' סוכה כר''י דאמר עשאה לבהמה דופן לסוכה כשירה משמע דלא חייש לשמא תמות דהא בגמ' תלי הא בהא דמאן דאית ליה שמא תמות לית ליה התם דכשירה וא''כ דברי רבינו סתרי אהדדי דכאן פסק כמאן דחייש למיתה ובהל' תרומות ג''כ פסק דחייש לשמא ימות ובהל' סוכה פסק בהפך. ואם נאמר דרבינו לא פסק כאביי דאמר דטעמא דר''מ משום דחייש לשמא תמות אלא כמ''ד דחייש לשמא תברח קשה טפי דמ''ד שמא תברח אמרינן התם בגמ' דלא חייש לשמא תמות דמיתה לא שכיחא וא''כ כ''ע אית להו דלא חיישינן לשמא תמות ותו קשיא בפשטה דשמעתא לר''ז דאית ליה דלא חיישינן לשמא תמות לכ''ע א''כ קשיא דר''י אדר''י דחייש לבקיעת הנוד וכ''ת לדבריו דר''מ קאמר ולדידיה טעמא משום ברירה א''כ כיון דכ''ע לא חיישי לשמא ימות מתני' דהרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד כמאן מתוקמא כיון דכולי עלמא לא חיישי לשמא תמות ומתניתין חיישא ועוד איך אפשר לומר דר' יהודה לדבריו דר''מ קאמר הא ר''מ נמי לא חייש למיתה והיכי אמר דלדידיה ניחוש לבקיעת הנוד בשלמא למאי דשני שם אביי דר''מ חייש למיתה ניחא דא''ל ר''י בקיעת הנוד ומיתה כי הדדי נינהו וכיון דחיישת להא ניחוש נמי להא אבל לר''ז קשה ותו קשיא דבפ' כל הגט מסיק רבה דשמא ימות תנאי הוא וטעמא דר' יהודה לא הוי אלא משום דחייש לשמא ימות ור''מ לא חייש לשמא ימות ולית ליה לרבה בקיעת הנוד לא שכיחא א''כ לדידיה קשיא דר' יהודה אדר' יהודה דגבי סוכה סבר עשאה לבהמה דופן מכשיר ולא חייש לשמא תמות והתם חייש לשמא ימות. ותו קשיא דבפ' שביעי מהלכות מעשר בתחילתו פסק רבינו ז''ל דלא יתחיל וישתה כר' יהודה וכתב טעמא דאין ברירה משמע דאי הוה ברירה היה שותה ואמאי כיון דהוא חייש לשמא ימות חיישינן לבקיעת הנוד ולית לן למימר בקיעת הנוד לא שכיח כדאמרינן בסוכה אליבא דאביי דהא רבא מסיק בפ' כל הגט דטעמא דר''י משום דשמא ימות וכדידיה אית לן למיפסק לגבי אביי. וי''ל דלא פרכינן לר''ז משום דלעולם דר''ז אית ליה דחיישינן בעלמא לשמא ימות לר' יהודה גבי גט דאסורה לאכול בתרומה וכן גבי מעשר משום דלא יגע באיסור תורה אבל הכא לא חייש ר''ז למיתה משום דחששא שמא תמות רחוקה היא דאמרינן התם בסוכה ולמ''ד שמא תמות נמי הא מתיחא באשלי מלעיל ותירצו זימנין דמוקים בפחות משלשה סמוך לסכך וכיון דמייתא כווצא ולאו אדעתיה דהא ודאי חששא רחוקה היא ומשום הכי אמרו בגמ' מיתה לא שכיחא כלומר למיתה למיחש כל כי האי לא שכיחא ור''ז לית ליה איפוך אלא אית ליה דר' יהודה לא חייש בעלמא לשמא תמות אבל לא גבי סוכה מטעמא דכתיבנא וכן סבר רבא בפ' כל הגט דפליגי בשמא ימות וכי פריך בגמרא לאביי לא פריך אלא משום ר''מ דאמר אביי דאית ליה גבי סוכה דחיישינן למיתה דהתם לא חייש גבי מעשר אבל לר''י ודאי דהוה מצי למימר חילוק זה דשאני הכא דחששא רחוקה היא ולכך לא חייש ר' יהודה לשמא ימות אע''ג דבגמרא אמר ומי אמר אביי הכי ר''מ חייש למיתה ור' יהודה לא חייש עיקר פירכא משום ר''מ היא ואע''ג דבתר הכי הקשו קשיא דר''י אדר''י היינו לבתר דשני איפוך ואמר דר''י לא חייש מדגבי סוכה לא חייש משמע דלית ליה לאביי חילוקי דכתיבנא אלא סוכה שוה לשאר דברים. והשתא רבינו ז''ל פסק כר' זירא דקאי כרבא דהלכתא כוותיה לגביה דאביי ואע''ג דבפ''ז מהל' תרומות לא הזכיר טעמא דבקיעת הנוד רצה להזכיר טעמא דברירה דמודו כולהו וכן דרכו של רבינו ז''ל להזכיר טעם המבואר אע''פ שיהיה לו טעם אחר מסכים להלכה:

או הרי עלי לשלח פרע וכו'. ממ''ש רבינו ז''ל בתחילת דבריו וכן אחז בשערו ואמר כו' ובתוך הדברים אמר או הרי עלי לשלח כו' משמע דבהך חלוקה נמי בעינן שיאחז בשערו וקשה דבגמרא לא משמע הכי דאמרינן התם ממאי דהדין שלוח רבויי הוא כו' תנא פרע פרע יליף וכו' משמע דלשון שלוח פרע לחוד משמע הכי. אלא דיש לומר דרבינו ז''ל משמע ליה דהך דקאמר הכי הוי עם אוקמתא דאחז בשערו דאמר לעיל מיניה דאין נראה לו סברא דהאי לישנא לחוד מהני ואע''פ שבגמרא לא הזכירו כן אפשר דסמך אדלעיל:

אבל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות וכו'. ברפ''ב דנזיר (דף ט') איפליגו ב''ש וב''ה ב''ה אומרים אינו נזיר א''ר יהודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן ע''כ. ובגמ' אמרו מתני' דלא כי האי תנא דתניא ר' נתן אומר ב''ש אומרים נדור ונזיר וב''ה אומרים נדור ואינו נזיר משמע דסתם מתני' אית ליה אינו נדור ואינו נזיר ולהכי השיג הראב''ד ז''ל על רבינו ז''ל היכי שביק סתם מתני'. והרב''י תירץ דהיה גורס מתני' כר' נתן ומלבד שהוא דוחק לשנות הגירסא יש לתמוה עליו דאיך אפשר לומר דב''ה נדור ואינו נזיר קאמר כיון דבסיפא אמר ר' יהודה אף כשאמרו ב''ש לא אמרו אלא באומר וכו' כלומר דאית לנו נדור ואינו נזיר ואי ב''ה אית להו הכי במאי פליגי בשלמא אי אית להו אינו נדור ואינו נזיר פליגי בנדור דלב''ה אינו נדור ולב''ש נדור אבל אי לא אמרת כן במאי פליגי ודוחק לומר דאית ליה לר' יהודה דלא פליגי דודאי לא משמע הכי אלא דאית ליה דלא פליגי כולי האי. ונראה לי דטעמו של רבינו ז''ל הוא משום דבגמרא אמרו לעיל מהא ב''ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה וכו' וב''ה סברי כר''ש והוצרך לומר כן כדכתבו בתוס' ז''ל שם דאי לא ס''ל כר''ש היל''ל נדור ואינו נזיר לפחות וכיון דאמרי אינו נדור ואינו נזיר אית להו כר''ש שלא התנדב כדרך המתנדבים ורבינו ז''ל פסק כרבנן בפ''ז מה' מעשה הקרבנות ולהכי פסק דהוי נדור ואינו נזיר וטעמו של הראב''ד ז''ל הוי דמאי דאמרו בגמ' הכי הוי מקמי דליתי ר' יוחנן אבל ר' יוחנן אמר בתר הכי אפילו תימא דברי הכל באומר אילו הייתי יודע וכו' וקי''ל כוותיה כדפסק שם רבינו ז''ל בהל' מעשה הקרבנות א''כ אתו ב''ה דאמרי אינו נדור ואינו נזיר אפילו כרבנן ורבינו ז''ל סובר דלא אמר ר' יוחנן הכי אלא משום דאית ליה כסתם מתני' דב''ה סברי אינו נדור ואינו נזיר אבל אי הוו סברי נדור ואינו נזיר ע''כ לא אתי אלא כר''ש דאי הוו סבירא להו כרבנן והתם איירי באומר אילו הייתי יודע כו' הכא אע''ג דלא אמר אילו הייתי יודע כי התם לא אהנו דבריו לגמרי כי התם אלא לפחות ליהוי נדור ואינו נזיר אלא ע''כ סברי כר''ש ולכך פסק דלא כוותייהו. זה נ''ל לתת קצת טעם לרבינו ולהראב''ד ז''ל:

מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכו'. וא''ת למה לי האי טעמא תיפוק ליה משום דאפילו לא הזיר אלא מאחד חייב בכולן דקי''ל כרבנן דהא בפ''ב דנזיר לא הוצרכו בגמ' להאי טעמא דמתנה על מה שכתוב בתורה אלא לר''ש דאמר עד שיזיר מכולן אבל לרבנן דקי''ל כוותייהו לא. וי''ל דרצה לתת טעם שהכל מודים בו וכן דרכו של רבינו ז''ל אע''פ שלפי ההלכה אינו צריך לאותו טעם:

נדר בנזיר וכו'. כתב הר''א ז''ל דאין זה אלא בלא שאלה אבל אם התיר לו חכם מהני וכתב על זה הרב''י ז''ל דמתניתין סתמא מתנייא וכיון שכן משמע דבכל גוונא אסור. ונראה לי לתת קצת טעם להר''א ז''ל דהוי דומיא דסיפא דאמר ור''ש אוסר וטעמא משום דהוי נדרי אונסין וצריך שאלה לחכם משמע דאסור דקאמר ר''ש הוי בלא שאלה וא''כ רישא נמי הכי הוי דאסור דקאמר הוי בלא שאלה: